החלטה בתיק עע"מ 1903/14

           זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' הנשיא ד' חשין) שדחה את עתירתה של המבקשת להענקת מעמד בישראל.

1.        המבקשת, ארגש פלונית (להלן: ארגש), הינה אזרחית אתיופיה ילידת 1980, אשר נכנסה לישראל ביום 19.9.1993 באשרת תייר לשלושה חודשים. ארגש מגוללת בכתב הערעור סיפור חיים קשה. לדבריה היא נחטפה לישראל על ידי כומר שהתחזה לאביה ועברה התעללות מינית קשה שהפכה אותה לעקרה. בהמשך ננטשה על ידי אותו כומר ונאבקה לבדה לשרוד מאז הייתה בת 14. עוד היא מוסיפה כי נדבקה במחלת האיידס והיא נזקקת לטיפולים רפואיים. בשנת 2001 הכירה ארגש אזרח אתיופיה בשם יונאס שנכנס לישראל שלא כדין ונישאה לו במהלך שנת 2004. באותה השנה ביום 5.8.2004, נעצרה ארגש בגין שהייה בלתי חוקית, וביום 9.9.2004 הורה בית הדין לביקורת משמורת על שחרורה שכן יונאס הגיש בקשה למקלט מדיני שטופלה על ידי נציבות האו"ם לפליטים. ביום 9.2.2005 נדחתה בקשתו של יונאס למקלט מדיני והוא נדרש לצאת מישראל עד ליום 9.3.2005 אך הוא לא עשה כן וביום 8.2.2006 נעצרו ארגש ויונאס בגין עבודה ושהייה בלתי חוקית בישראל. בעקבות מעצרם, הגישו בני הזוג עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב במסגרתה ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים (עת"מ 2489/06, כב' השופט ד"ר ק' ורדי), ולפיו בני הזוג יעזבו את ישראל עד ליום 29.3.2007, כמו כן הסכימו בני הזוג לא להגיש עתירות נוספות או ארכות נוספות בעניין עזיבתם בתאריך שנקבע.

2.        בני הזוג לא עזבו את ישראל, ומאז מתן פסק הדין בעת"מ 2489/06 ניהלו הליכים רבים להסדרת מעמדם, ובהם בקשה לאשרת שהיה בשל טיפולי פוריות ובקשה לקבלת מעמד בהתאם להחלטת ממשלה מספר 156 בעניין "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (להלן: הסדר השעה). שתי הבקשות נדחו והבקשה בעניין הסדר השעה הועברה לבחינת הועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית). יו"ר הוועדה הבינמשרדית דחה את הבקשה משלא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים את אישורה. בעקבות כך הגישה ארגש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (עת"מ 1341/09) כי יוענק לה רישיון לישיבת קבע. בעוד ההליך תלוי ועומד ובשל התארכות ההליכים בעניינה הוענק לארגש ביום 21.2.2010 רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 למשך שנה על פי החלטת יו"ר הוועדה הבינמשרדית, עם אופציה להארכה בשנה נוספת. ארגש עמדה על עתירתה לקבלת רישיון לישיבת קבע אך ביום 2.8.2010 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (כב' השופטת א' קובו) את עתירתה וקבע כי היא אינה עומדת בתנאים שנקבעו בהסדר השעה וכי ההחלטה של יו"ר הועדה הבינמשרדית להעניק לה רישיון ישיבה ארעי בלבד הינה סבירה. בשולי הדברים הוער על ידי בית המשפט, בין היתר, על כך שהמבקשת הציגה בפני בית המשפט מסמך רשמי מאתיופיה בו נרשם שהונפק לבקשת אביה הביולוגי בעוד שהיא טוענת שהיא יתומה מאב ומאם. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין נדחתה (בש"ם 7966/10, כב' הרשם גיא שני), וכן נדחתה עתירה שהגישה ארגש לבג"ץ, מן הנימוק שהיא מהווה ניסיון לערער בדרך עוקפת על פסק הדין בעת"מ 1341/09 ועל ההחלטה בבש"ם 7966/10 (בג"ץ 976/11).

           ארגש ויונאס פתחו בהליכים נוספים להסדרת שהייתם בישראל ובהם בקשה לאיחוד משפחות; עתירה בעניין הליך האיחוד (עת"מ 26559-11-11); עתירה בגין דחיית הבקשה לאיחוד משפחות (עת"מ 10446-03-12); השגה על דחיית הבקשה לאיחוד משפחות שהוגשה לועדת ההשגה בתל אביב (השגה 2128/12) ועתירה על החלטת ועדת ההשגה (עת"מ 44843-10-12). כל הבקשות והעתירות נדחו. ביום 24.7.2012, לאחר שרישיון השהייה של ארגש פקע, היא ביקשה כי הרישיון יוארך לתקופה נוספת. הבקשה נדחתה וערר על הדחייה נדחה אף הוא. ארגש פנתה לועדה הבינמשרדית פעם נוספת וצירפה מכתב מהרופאה המטפלת בה. לארגש תואם ראיון ליום 1.11.2012 והיא התבקשה להביא את כל החומר הרפואי שברשותה. ביום 17.4.2013 דחה יו"ר הועדה הבינמשרדית את הבקשה, ונקבע כי לא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים או חריגים המצדיקים ליתן לארגש מעמד בישראל. ביום 19.5.2013 הגישו ארגש ויונאס השגה על ההחלטה, שנדחתה ביום 2.9.2013. על החלטה זו הוגשה ביום 17.9.2013 עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 34324-09-13).

3.        בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' הנשיא ד' חשין) דחה את העתירה, וקבע כי החלטתו של המשיב הינה סבירה. אשר למחלת האיידס, נקבע, בין היתר, כי ארגש לא עמדה בנטל המחייב אותה לפרוש תמונה מלאה, ברורה ועדכנית על מחלתה ועל מידת חומרתה ולפרט מהו הטיפול הנדרש לה בישראל והאם קיימת אפשרות שתקבל אותו במדינת מוצאה. כן נקבע כי ארגש לא המציאה חוות דעת כלשהי או ראייה בעניין, אף שנדרשה לכך וכי דבריה של ארגש בדיון בבקשה, לפיהם היא נתונה במעקב רפואי כל שישה חודשים והולכת לקופת חולים אם היא לא מרגישה טוב, אינם עולים בקנה אחד עם טענתה כי מצבה החמיר והיא נזקקת לטיפול אינטנסיבי. כן נדחו טענות נוספות של ארגש בעניין מרכז חייה, המעמד הארעי שניתן לה וסיפור חייה. לאחר מתן פסק הדין, עזב יונאס מרצונו את ישראל ביום 13.2.2014.

4.        כנגד פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה ועמו גם בקשה בלתי מנומקת לסעד זמני אשר יורה למשיב להימנע מהרחקתה של ארגש מישראל עד להכרעה בערעור. בקשה זו נכרכה עם בקשה לפטור מהעמדת ערובה להוצאות ובה טוענת המבקשת כי הערעור הוא ההזדמנות האחרונה שנותרה לה לתור אחר צדק בבתי המשפט ולקבל הזדמנות להמשיך את חייה בישראל, שהיא המדינה היחידה אותה היא מכירה ויודעת. בבקשה לפטור מערבות ובערעור נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, נוכח מצבה הקשה של ארגש המעמיד אותה בראש המקרים ההומניטאריים הקשים, כי החלטת יו"ר הועדה הבינמשרדית היא שרירותית ובלתי סבירה וכי מכל מקום מצוקתה מחייבת לתת לה סעד מטעמי צדק ויושר. משכך, מבקשת ארגש כי יינתן לה מעמד קבע בישראל או לחלופין אשרה מסוג א/5, ולחלופי חלופין שבית משפט זה יורה לוועדה הבינמשרדית לדון פעם נוספת בבקשתה.

           המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו סיכויי הערעור קלושים ולא הוצגה כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא, המושתת על קביעות עובדתיות שנבחנו כדבעי. המשיב מוסיף וטוען כי ההחלטה בדבר מתן רישיון ישיבה בישראל מטעמים הומניטאריים מצויה בלב ליבו של שיקול הדעת הרחב המסור למשיב בהחלטותיו. אשר למאזן הנוחות, המשיב טוען כי המבקשת שוהה בישראל שלא כדין תוך הפרת החלטות וצווים שיפוטיים מסוף שנת 1993, ומשנת 2007 היא מפרה את ההתחייבות שקיבלה תוקף של פסק דין, לעזוב את ישראל ולא לפתוח בהליכים משפטיים נוספים. לשיטת המשיב, משעה שבן זוגה של המבקשת עזב את ישראל, אף זיקתה הנטענת לישראל נחלשת משמעותית ומכל מקום, כך הוא גורס, אין למבקשת זכות קנויה להישאר בישראל, במיוחד נוכח סיכויו הנמוכים של הערעור.

           להשלמת התמונה יצוין כי ביום 26.3.2014 ניתן צו ארעי לפיו המבקשת לא תורחק מישראל עד החלטה אחרת.

5.        לאחר שעיינתי בבקשה וכן בתגובת המשיב ובנספחים שצורפו אליה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל נקוט בידינו כי על המבקש סעד זמני בשלב הערעור להראות כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, באופן שאם הסעד הזמני לא יינתן ייגרם לו נזק בלתי הפיך (עע"ם  8561/12 - א',  Kalkan נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 17 להחלטתו של השופט ח' מלצר (15.1.2014); עע"ם 3658/11תיאודור נ' שר הפנים, פסקה 7 להחלטתו של השופט י' דנציגר (19.5.2011) (להלן: עניין תיאודור)). מבלי לקבוע מסמרות נראה כי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים שכן עיקר טענותיה של המבקשת מתמקדות בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, וכידוע ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות מעין אלו. זאת בפרט נוכח העובדה שטענותיה של המבקשת מתמקדות במחלתה, ובית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי לא נפרשה תשתית ראייתית מספקת לתמוך בטענות המועלות על ידה בעניין זה. לכל אלו יש להוסיף את נסיבות שהייתה של העותרת בישראל, הסכמתה לעזוב מרצון בשנת 2007 שקיבלה תוקף של פסק דין, עזיבתו מרצון של בן זוגה וכן ריבוי ההליכים שנוהלו על ידה ונדחו. אשר למאזן הנוחות, המבקשת לא טענה לעניין זה כלל. מכל מקום וכפי שכבר נקבע בעבר, הנזק העלול להיגרם כתוצאה מדחיית בקשה למניעת הרחקה מן הארץ בשלב הערעור אינו בלתי הפיך (עע"ם 6336/09 ריו נ' שר הפנים, פסקה 5 להחלטתי (23.8.2009); עניין תיאודור, פסקה 9 להחלטתו של השופט י' דנציגר; עע"ם 7140/12 לכ בע"מ נ' משרד הפנים, פסקה 16 להחלטתה של השופטת ד' ברק-ארז (8.11.2012)).

6.        הבקשה נדחית, אפוא. הצו הארעי שניתן ביום 26.3.2014 מבוטל בזאת.

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏כ"ט באייר התשע"ד (‏29.5.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: